סקירה כללית

חידלון וסת (מנופאוזה)

מבוא

חידלון וסת (Menopause, או מנופאוזה) טבעית מוגדרת כהפסקה קבועה של מחזורי ווסת, כפי שנקבע בדיעבד בעקבות העדר מחזורי וסת לאורך 12 חודשים, ללא גורם פיזיולוגי או פתולוגי אחר. לרוב, מנופאוזה מופיעה סביב גיל 51 שנים באישה בריאה ומעידה על חסר מלא או כמעט-מלא של זקיקים בשחלות, המוביל לרמות אסטרוגן נמוכות מאוד בדם.

מנופאוזה לפני גיל 40 נחשבת כחריגה ומכונה אי-ספיקה שחלתית ראשונית או כשל שחלתי מוקדם (Premature Ovarian Failure).

תקופת המעבר למנופאוזה (Perimenopause, או פרי-מנופאוזה) מופיעה בתום שנות הפוריות, אך לפני המנופאוזה (לרוב, פרי-מנופאוזה מתחילה כארבע שנים לפני מחזור הווסת האחרון), ומתאפיינת במחזורי ווסת לא-סדירים, שינויים הורמונאליים ותסמינים שונים, דוגמת גלי חום.

תסמינים

תקופת פרי-מנופאוזה מתאפיינת במחזורי ווסת לא-סדירים ושינויים הורמונאליים בולטים, לעיתים קרובות בליווי גלי חום, הפרעות שינה, שינויי מצב רוח ויובש נרתיקי. בנוסף, מתחילים להופיע שינויים בפרופיל השומנים בדם וכן אובדן עצם, שני שינויים להם השלכות ארוכות-טווח.

כמעט כל הנשים חוות אי-סדירות של המחזורים ושינויים הורמונאליים לפני הופעת מנופאוזה קלינית; עד 80% יפתח גלי חום (התסמין הכי נפוץ במנופאוזה), אך רק 20-30% יפנו להערכה רפואית לקבלת טיפול לתסמינים אלו.

בסופו של דבר, צפויה הפסקה קבועה של מחזורי הווסת, כאשר כפי שנכתב לעיל, בהעדר מחזורי ווסת לאורך 12 חודשים נקבע כי מדובר במנופאוזה קלינית. אמנם חציון הגיל בעת הופעת מנופאוזה טבעית הוא 51 שנים, אך מועד המנופאוזה מושפע מגורמים שונים, כולל גנטיקה ועישון.

  1. גלי חום – התסמינים הבולטים של תקופת פרי-מנופאוזה והשנים הראשונות לאחר המנופאוזה. חלק מהנשים יפתחו תחילה גלי חום המופיעים כצבר סביב מחזורי הווסת בסוף שנות הפוריות, אך התסמינים לרוב קלים ואינם דורשים טיפול. התסמינים הופכים נפוצים יותר במהלך המעבר למנופאוזה, עם שכיחות שעולה ל-40% בתקופת פרי-מנופאוזה ומטפסת ל-60-80% סביב תקופת המנופאוזה ובשנים הראשונות לאחר-מנופאוזה.גלי חום מתאפיינים בתחושה פתאומית של חום בחלק המרכזי של החזה העליון והפנים, אשר במהירות מתפשטים לכל הגוף. תחושת החום אורכת 2-4 דקות, לעיתים קרובות כוללת הזעה ניכרת, לעיתים מלווה בדפיקות לב מהירות ובחלק מהמקרים מסתיימת בצמרמורות ותחושת חרדה. גלי חום לרוב מופיעים מספר פעמים ביום, אם כי התדירות עשויה להשתנות בין 1-2 פעמים ביום ועד אירוע כל שעה במהלך היום והליה. גלי חום נפוצים במיוחד בלילות.למעלה מ-80% מהנשים הסובלות מגלי חום ימשיכו לסבול מהתסמינים למשך למעלה משנה. ללא טיפול, גלי חום ייעלמו עצמונית בתוך 4-5 שנים במרבית הנשים. עם זאת, חלק מהנשים סובלות מגלי חום לאורך שנים רבות, כאשר 9% מהנשים מדווחות על המשך התסמינים גם לאחר גיל 70.
  2. הפרעות שינההפרעות שינה סביב מנופאוזה מופיעות ב-40-45% מהנשים. הפרעות אלו עשויות לנבוע מגלי חום, אשר כאמור נפוצים יותר בלילה ועשויים להעיר את האישה משינה. עם זאת, הפרעות שינה סביב מנופאוזה עשויות לנבוע גם מגורמים אחרים, דוגמת דיכאון ו/או חרדה, דום נשימה בשינה ו/או תסמונת Restless Legs Syndrome.מסיבה זו, טיפול בגלי חום עשוי להפחית הפרעות שינה, אך ייתכן ואלו לא ייעלמו כליל, שכן ישנם גורמים נוספים התורמים להפרעות אלו לאחר מנופאוזה.
  3. דיכאון – מספר מחקרים הצביעו על סיכון גבוה פי 2.5 להופעה חדשה של דיכאון בנשים סביב מנופאוזה. הסיכון פוחת לאחר מכן בשנים הראשונות לאחר-מנופאוזה.
  4. יובש נרתיקירירית הנרתיק והשופכה היא רקמה התלויה באסטרוגן ועם התפתחות חסר אסטרוגן רירית הנרתיק הופכת דקה ומתפתח מצב הקרוי אטרופיה של הנרתיק, המלווה בתסמינים דוגמת יובש נרתיקי, גרד ולעיתים קרובות, כאב בעת קיום יחסי מין.
  5. שינויים בתפקוד מיניחסר אסטרוגן מוביל לירידה בזרימת הדם ללדן ולעריה. ירידה זו מהווה גורם מרכזי לירידה בסיכוך בנרתיק ותורמת להפרעות בתפקודי מיני. יובש נרתיקי וכאב בעת קיום יחסי מין עשויים גם לתרום לירידה בתפקוד מיני. המשך פעילות מינית עשוי למנוע שינויים בגודל ובצורה של הנרתיק, גם בהעדר טיפול באסטרוגן.
  6. שינויים קוגניטיבייםנשים לעיתים קרובות מתארות ירידה בזיכרון וקשיי ריכוז במהלך תקופת פרי-מנופאוזה ומנופאוזה. ירידה בתפקוד הקוגניטיבי לא זוהתה בכלל המחקרים בנושא, אך יש לקחת בחשבון כי לחרדה ודיכאון השפעות שליליות על התפקוד הקוגניטיבי.
  7. כאבי פרקים – כאבי מפרקים נפוצים יותר סביב תקופת המנופאוזה. לא ברור אם הכאב קשור לחסר אסטרוגן או למחלה ריאומטית, אך יש עדויות שמצאו כי טיפול משולב באסטרוגן-פרוגסטרון, או אסטרוגן בלבד, עשויים להקל על כאבי פרקים.
  8. תסמינים נוספים כאב ורגישות בשד נפוצים סביב המנופאוזה ופוחתים ככל שמתקרב מועד המנופאוזה. עוד תתכן עליה בחומרה ובתדירות כאבי ראש על-רקע מיגרנה במהלך המעבר למנופאוזה.

השלכות ארוכות-טווח של מנופאוזה

ייצור אסטרדיול בשחלות יורד ונפסק לחלוטין לאחר מנופאוזה כתוצאה מחסר זקיקים בשחלות. עם זאת, השחלות ממשיכות להפריש טסטוסטרון. לחסר אסטרוגן יש מספר השלכות ארוכות-טווח:

  1. אובדן עצם – אובדן עצם מתחיל כבר בתקופת פרי-מנופאוזה ומנתונים בנושא עולה כי אובדן העצם המהיר ביותר מתרחש במהלך השנה שלפני מחזור הווסת האחרון ועד שנתיים לאחר מכן.
  2. מחלות לב וכלי דם – הסיכון למחלות לב וכלי דם עולה לאחר מנופאוזה, ככל הנראה משנית לחסר אסטרוגן. ייתכן כי עליה זו נובעת בחלקה משינויים בגורמי סיכון למחלות לב וכלי דם, דוגמת שינויים בפרופיל השומנים בדם.
  3. דמנציה – יש עדויות אפידמיולוגיות מוגבלות לפיהן אסטרוגן עשוי לסייע בשימור התפקוד הקוגניטיבי. עם זאת, במחקר Women's Health Initiative, מתן אסטרוגן או אסטרוגן-פרוגסטרון לא הדגימו תועלת מבחינת התפקוד הקוגניטיבי.
  4. אוסטיאוארתריטיס – חסר אסטרוגן לאחר-מנופאוזה עשוי לתרום להתפתחות מחלת המפרקים, אך העדויות בנושא מוגבלות.
  5. הרכב גוף – בשנים הראשונות לאחר-מנופאוזה, בנשים שלא נוטלות טיפול באסטרוגן לרוב חלה עליה במסת השומן וירידה במסת גוף רזה. חלק מהמחקרים, אך לא כולם, הציעו כי טיפול הורמונאלי בנשים אלו מלווה בירידה בשומן מרכזי.
  6. שינויים עוריים – תכולת הקולגן של העור והעצמות מופחתת בעקבות חסר אסטרוגן. ירידה קולגן עורי עשויה להוביל לעליה בהזדקנות העור וקמטים בעור. אין עדויות רבות אודות השינויים בקולגן בעקבות מתן אסטרוגן במקרים אלו.
  7. שיווי משקל – הפרעות שיווי-משקל נפוצות בנשים לאחר-מנופאוזה, כאשר הפרעות אלו עשויות לשחק תפקיד בהיארעות המוגברת של שברי אמה בנשים.

אבחנה

באישה מעל גיל 45 שנים, האבחנה של פרי-מנופאוזה נקבעת כאשר חלים שינויים במרווחים בין מחזורי הווסת, עם או בלי תסמיני מנופאוזה (גיל חום, הפרעות שינה, דיכאון, יובש נרתיקי או הפרעות בתפקוד מיני). רמות FSH (Follicle-Stimulating Hormone) גבוהות אינן נדרשות לאבחנה.

אבחנה של מנופאוזה תיקבע באופן רטרוספקטיבי לאחר 12 חודשים ללא מחזור ווסת, בתנאי שאין גורם ביולוגי או פיזיולוגי אחר להעדר מחזורי הווסת.

האבחנה של פרי-מנופאוזה או מנופאוזה דומה בנשים בגילאי 40-45 שנים, אם כי יש לשלול סיבות אחרות להפרעות במחזורי הווסת (כולל בדיקות אנדוקריניות, כמו תפקודי תריס, פרולקטין ובדיקת הריון). בנשים מתחת לגיל 40, שינויים במרווחים בין מחזורי הווסת ותסמיני מנופאוזה יובילו לבירור, אשר עשוי להביא לאבחנה של כשל שחלתי מוקדם.

חשוב לקחת בחשבון כי ישנן מספר אוכלוסיות בהן האבחנה של מנופאוזה עשויה להיות מאתגרת:

  1. נשים עם הפרעות קודמות במחזור הווסת – בנשים עם תסמונת שחלות פוליציסטיות, המתאפיינת במחזורי ווסת לא-סדירים, או אל-וסת על-רקע הפרעה בהיפותלמוס, לא ניתן להתבסס על העדר המחזורים לקביעת מנופאוזה. בשני המקרים, ניתן למדוד רמות FSH, אשר עשויות לסייע באבחנת מנופאוזה.
  2. נשים הנוטלות גלולות למניעת היריון – תכשירים אלו בטוחים לשימוש בנשים לא-מעשנות עד גיל מנופאוזה ונשים רבות הנוטלות גלולות מעוניינות להבטיח כי הן לאחר-מנופאוזה בטרם מפסיקות את הטיפול. עם זאת, קשה לקבוע הופעת מנופאוזה תחת הטיפול, שכן הנשים לא יפתחו דימום לא-סדיר או תסמיני מנופאוזה אופייניים עם הטיפול. בנוסף, לא ניתן להתבסס על מדידת רמות FSH, אשר יהיו מדוכאות בנוכחות טיפול בגלולות. במקרים אלו, ניתן שקול הפסקת גלולות למשך 2-4 שבועות ולהשלים בדיקת FSH, כאשר ריכוז של מעל 25 יחידות בינלאומיות/ליטר מרמז כי סביר שהמטופלת מצויה בשלב פרי-מנופאוזה.
  3. נשים לאחר כריתת רחם – במקרים אלו לא ניתן להתבסס על הפרעות בדימום הווסתי ולכן יש להתבסס על תסמיני מנופאוזה וכן ניתן להיעזר בבדיקת רמת FSH. ריכוז FSH של מעל 25 יחידות בינלאומיות/ליטר, במיוחד בשילוב עם גלי חום, תומך במסקנה כי האישה מצויה בשלב פרי-מנופאוזה, כאשר רמות FSH גבוהות מאוד (70-100 יחידות בינלאומיות/ליטר) אופייניות יותר בנשים לאחר-מנופאוזה.

אבחנה מבדלת

תמיד יש לקחת בחשבון באבחנה המבדלת של מנופאוזה אפשרות של פעילות יתר של בלוטת התריס, אשר עשויה להיות מלווה באופן דומה בהפרעות מחזור, הזעות (אם כי אלו שונות מגלי חום אופייניים) ושינויים במצב הרוח.

יש לשקול גם גורמים אחרים להפרעות מחזור, כולל היריון או רמות פרולקטין גבוהות בדם.

גלי חום לא-טיפוסיים והזעות לילה עשויים לנבוע מגורמים אחרים, דוגמת תרופות שונות, גידולים נוירו-אנדוקריניים, פיאוכרומוציטומה, או ממאירות אחרת.

טיפול

טיפול הורמונאלי חליפי הינו מונח רחב הכולל בתוכו מתן אסטרוגן בלבד לנשים לאחר כריתת רחם בעברן, או משלב אסטרוגן עם פרוגסטרון בנשים עם רחם שמור, הנדרשות לנטילת פרוגסטרון למניעת היפרפלזיה של רירית הרחם על-רקע חשיפה לאסטרוגן.

מטרת הטיפול ההורמונאלי הינה להקל על תסמיני מנופאוזה, בעיקר גלי חום. תסמינים אחרים העשויים להגיב לטיפול באסטרוגן כוללים שינויים במצב הרוח, אטרופיה של הנרתיק, כאבים בזמן קיום יחסי מין, הפרעות שינה, ובחלק מהמקרים, כאבי מפרקים.

בעוד שטיפול מקומי באסטרוגן נרתיקי עשוי לסייע במקרים של אטרופיה ויובש נרתיקי, הקלה על גלי חום דורשת חשיפה סיסטמית לאסטרוגן.

על-פי הנחיות ה-American Association of Clinical Endocrinologists וה-American College of Endocrinology משנת 2017, ההחלטה על טיפול הורמונאלי לאחר-מנופאוזה בנשים תסמיניות תתבסס על כלל גורמי הסיכון למחלות לב וכלי דם, גיל ומרווח הזמן שחלף ממנופאוזה.

השימוש בתכשירים מקומיים, בהשוואה למתן אסטרוגן פומי, מלווה בסיכון נמוך יותר לאירועי קרישיות-יתר וככל הנראה גם בסיכון מופחת לאירוע מוחי ומחלת עורקים כלילית.

במקרים בהם הטיפול ההורמונאלי כרוך בסיכון משמעותי, ניתן לשקול מתן תכשירים ממשפחת SSRI (Selective Serotonin Reuptake Inhibitor) או תכשירים לא-הורמונאליים אחרים להקלה על התסמינים, דוגמת Gabapentin אשר הביא להקלה בגלי חום.

נתונים אפידמיולוגיים אודות טיפול הורמונאלי דיווחו כי תוספת פרוגסטרון לאסטרוגן מלווה בסיכון מוגבר לאבחנת סרטן שד, בהשוואה לטיפול באסטרוגן בלבד. מחקרים נוספים תמכו בטענה כי אסטרוגן לבדו אינו מוביל להתפתחות או התקדמות סרטן שד ורק כאשר מוסיפים אסטרוגן לרקמת שד שנחשפה לאסטרוגן חלה עליה בשיעורי היארעות סרטן שד. לאור העדויות בנושא, הנחיות ה-AACE/ACE ממליצות כי במקרים בהם נדרשת תוספת פרוגסטרון למניעת היפרפלזיה של רירית הרחם עקב חשיפה לאסטרוגן, יש להעדיף מתן פרוגסטרון מיקרוני (Micronized Progesteron).

התוויות-נגד לטיפול הורמונאלי כוללות היסטוריה של סרטן שד, מחלת לב כלילית, אירוע תרומבואמבולי ורידי או אירוע מוחי בעבר, מחלת כבד פעילה, דימום נרתיקי ללא-הסבר, או סרטן רירית הרחם. יש להימנע ממתן אסטרוגן פומי לנשים עם היפרטריגליצרידמיה, מחלת כיס מרה, או נטיה תורשתית לקרישיות-יתר. בנשים עם כאבי ראש משנית למיגרנה עם אאורה ישנה העדפה לטיפול במדבקות אסטרוגן.

מכשולים לדיונים בין מטופלות ומטפלים בנושא תסמיני מנופאוזה

האישה הממוצעת צפויה לבלות שליש מחייה בשנים שלאחר-מנופאוזה ונשים רבות סובלות מחלק או כל התסמינים המפורטים מעלה. גלי חום ואטרופיה של הנרתיק הם התסמינים הנפוצים ביותר לאחר-מנופאוזה, ולמרות שקיימים הבדלים בין נשים שונות, תסמינים אלו מופיעים לרוב בשכיחות הגבוהה ביותר ובחומרה המשמעותית ביותר כשנה לאחר הופעת מנופאוזה, נותרים משמעותיים לאורך כארבע שנים ולאחר 7-8 שנים לרוב חולפים.

נשים רבות אינן מודעות לשינויים הפיזיולוגיים המופיעים במהלך המנופאוזה ואינן מכירות את הטיפולים הזמינים להקלה על התסמינים המטרידים. נשים רבות אוספות מידע אודות מנופאוזה וטיפול הורמונאלי חליפי ממקורות שונים, דוגמת רופאי משפחה, איגודים מקצועיים או בתי חולים, רשת האינטרנט, תוכניות טלוויזיה, עיתונים, חברים/משפחה, אשר עשויים לספק מידע סותר ו/או לא-מדויק. נשים רבות חשות כי אין להן מידע מדויק בכדי לקבל החלטה בנוגע לטיפול הורמונאלי חליפי. לדוגמא, סקר בינלאומי שכלל 1,476 נשים, שרובן התגוררו בבריטניה, מצא כי רק מחצית דיווחו כי חשו כי הן יכולות לקבל החלטה מושכלת בנוגע לטיפול הורמונאלי לתסמיני מנופאוזה.

חשש מתופעות לוואי גורם לכך שנשים רבות נמנעות מטיפול הורמונאלי, גם אם הן מבינות כי הטיפול עשוי להקל על התסמינים המטרידים מהם סובלות. ממחקר VIVA (Vaginal Health: Insights, Views, and Attitudes) עלה כי 62% מכלל הנשים במחקר דיווחו על אסוציאציות שליליות עם טיפול הורמונאלי. כמחצית דיווחו כי טיפול הורמונאלי בצורת מדבקות או כדורים עשוי להביא לעליה בסיכון לסרטן שד ואירועים מוחיים או קרישי דם; כרבע סברו כי סיכון זה דומה עם טיפול מקומי באסטרוגן. מסקר אינטרנטי שכלל 3,890 נשים בגילאי 45 שנים ומעלה ממספר מדינות באירופה עלה כי בין 20% ועד 50% מהנשים סברו כי טיפול הורמונאלי הוא מסוכן. מחקר שכלל למעלה מ-3,000 נשים בארצות הברית מצא כי למעלה ממחצית מאלו שנטלו תכשירים שנמכרו ללא-מרשם רופא להקלה על תסמיני מנופאוזה דיווחו כי הסיבה העיקרית בגינה העדיפו טיפולים אלו הייתה בטיחות.

לצד הבלבול וחוסר ההבנה של היתרונות והסיכונים של טיפול הורמונאלי לתסמיני מנופאוזה, ישנם מספר מכשולים נוספים אחרים העשויים למנוע מנשים לפנות לעזרה להקלה על תסמיני מנופאוזה.  ראשית, נשים עשויות לחוש אי-נוחות מהשתתפות בדיונים אודות נושאים רגישים, דוגמת שינויים בנרתיק ובחיי המין, בין אם בשל מבוכה או מתוך אמונה כי מדובר בנושא לא-ראוי לדיון עם הרופא המטפל, או לאור מוסכמות אזוריות או תרבותיות. חלק מהנשים מאמינות כי אין דרך להקל על תסמיני מנופאוזה או כי תסמינים אלו מהווים חלק טבעי מהזדקנות ויש לקבלם. למעלה מ-75% מהנשים בסקר REal Women's VIews of Treatment Options for Menopausal Vaginal לא היו מודעות לכך שהתסמינים משנית לאטרופיה של הנרתיק נבעו ממנופאוזה.

עוד חשוב לציין כי נשים רבות מדווחות על פערים בין הרצון שהביעו בשיחה עם הרופא ובין התוצאה בפועל. לדוגמא, בעוד שקרוב ל-70% דיווחו כי היו מעוניינות שהרופא המטפל יסביר להן על הסיכונים של אפשרויות הטיפול השונות, רק מחצית דיווחו כי דיון כזה אכן התקיים בפועל; פחות מ-40% דיווחו כי הרופא המטפל הסביר להן בצורה ברורה את העדויות העדכניות בנושא טיפול לתסמיני מנופאוזה.

גורמים נוספים העלולים להקשות על מתן טיפול הורמונאלי להקלה על תסמיני מנופאוזה נובעים מהצד של הרופאים. תכניות התמחות במיילדות וגניקולוגיה לרוב אינן כוללות הדרכה הולמת בנושא מנופאוזה ומותירות את מרבית המתמחים לא מוכנים להתמודד עם תסמיני מנופאוזה. רופאי משפחה רבים חסרים את הידע אודות התוצאות מהמחקרים הגדולים להערכת טיפול הורמונאלי וקיימת קורלציה בין בסיס הידע של רופאי המשפחה ובין הסבירות כי אלו ימליצו למטופלות על טיפול הורמונאלי להקלה על תסמיני מנופאוזה. ההבנה כי מנופאוזה הינה תהליך טבעי עשויה להוביל גם רופאים מטפלים רבים לתת-הערכה של דרגת המטרד של תסמיני מנופאוזה בנשים רבות.

חלק מהרופאים מסתייגים ממתן טיפול הורמונאלי חליפי למטופלות, למרות שרופאות רבות היו נוטלות טיפול זה בעצמן ורופאים רבים היו ממליצים על כך לבנות הזוג שלהם. סקר REDLINC VII, אשר נשלח למעל 2,000 גניקולוגים מ-28 מרכזים רפואיים זיהה ניתוק בולט בין השימוש האישי בטיפולים הורמונאליים בקרב רופאים ובין ההמלצה של אותם רופאים על טיפול זה למטופלות שלהם. מבין 1,837 גניקולוגים שהשלימו את הסקר, 85% תמכו בטיפול הורמונאלי לעצמן או לבנות הזוג שלהם, אך רק 49% אכן רשמו טיפול זה לנשים שסבלו מתסמיני מנופאוזה. מנגד, 87% מהנשאלים דיווחו כי הם המליצו על תכשירים לא-הורמונאליים להקלה על תסמיני מנופאוזה ו-84% המליצו על טיפולים חליפיים במטרה לסייע בהקלה על תסמיני מנופאוזה.

יש לקחת בחשבון כי הבדלים תרבותיים, דתיים ואתניים עשויים להשפיע על החלטות הרופא למתן טיפול הורמונאלי להקלה על תסמיני מנופאוזה. יתרה מזאת, האמונות והתפיסות של הרופאים, כמו גם הניסיון האישי שלהם עם טיפול הורמונאלי חליפי, עשויים להשפיע על ההמלצות במקרים אלו. סקר REDLINC VII אף זיהה הבדלים מגדריים בין גניקולוגים ואף בין גניקולוגיות לפני ואחרי מנופאוזה. בעוד שגניקולוגים סברו כי הסיכון לקרישיות-יתר הינו הסיכון המשמעותי ביותר הכרוך בטיפול הורמונאלי זה, לאחריו הסיכון לסרטן שד; גניקולוגיות סברו כי הסיכון הגדול ביותר משנית לטיפול זה הינו סרטן שד ולאחריו הסיכון לקרישיות-יתר. יתרה מזאת, גניקולוגים נטו יותר מגניקולוגיות להמליץ על הטיפול ההורמונאלי לנשים שסבלו מתסמיני מנופאוזה. גניקולוגיות לאחר-מנופאוזה נטו יותר מאלו לפני-מנופאוזה להמליץ על טיפול הורמונאלי לנשים סימפטומטיות.

ישנם מספר מכשולים נוספים ברמת הרופא המטפל, העלולים לפגוע בדיון פתוח אודות מנופאוזה. אלו כוללים מגבלת זמן, גישה לא-מכבדת או פטרנליסטית של הרופא ו/או שימוש בשפה רפואית יתר על המידה, אשר אינה תואמת לרמת ההבנה של המטופלת.

פתרונות אפשריים

פתרונות ברמת הרופא

תקשורת מוצלחת ותהליכי קבלת החלטות משותפים מאפשרים למטפלים ולמטופלים לשלב כוחות ולשקול את ההעדפות והאמונות של המטופלות, לצד העדויות המדעיות הטובות ביותר הזמינות, בכדי לקבל החלטות הנוגעות לטיפול הרפואי. ניתן להתבסס על שאלונים (דוגמת שאלון זה) או להציג למטופלת שאלות ממוקדות בנושא מנופאוזה אודות שינויים במחזורי הווסת, הופעת גלי חום, יובש נרתיקי או כאב במגע מיני, בעיות במתן שתן, הפרעות שינה ושינויים במצב הרוח. יש להקפיד על הערכת התוויות-נגד למתן טיפול הורמונאלי, כולל היסטוריה של סרטן שד, מחלת כבד פעילה, מחלות לב וכלי דם, היריון. תהליכי קבלת החלטות משותפים עשויים לסייע לנשים לפתור את תחושת האמביוולנטיות שלהן בנוגע לטיפול הורמונאלי דרך הבנה טובה יותר של האפשרויות, תיאום ציפיות בכל הנוגע לתועלת והנזקים האפשריים של הטיפול והתאמת הטיפול לערכי המטופלת. גישה זו עשויה להוביל לשיפור ההיענות ושביעות הרצון מהטיפול.

במהלך המפגש בין הרופא המטפל והמטופלת, על הרופא להבין את החששות והרצונות העיקריים של המטופלת בכל הנוגע לתסמינים מהן סובלות והטיפול המתאים, לאחר מכן עליו להציג את המידע הקיים בכדי לנסות ולהקל על חששות אלו, במידת האפשר. חשוב להציב את הסיכונים הכרוכים בטיפול בפרספקטיבה הנכונה, להסביר על הסיכון האבסולוטי (ולא רק הסיכון היחסי), אשר עשוי לעיתים לסייע לנשים להבין טוב יותר את המאזן בין התועלת של הטיפול והסיכון בפועל. לדוגמא, הסיכון האבסולוטי לסרטן שד פולשני עם טיפול הורמונאלי משולב באסטרוגן ופרוגסטרון, בהשוואה לפלסבו, עמד על 0.42% מקרים לשנה, לעומת 0.34% מקרים לשנה, בהתאמה, כלומר, מדובר בתוספת של 8 מקרים ל-10,000 נשים בשנה. הסיכון האבסולוטי לתמותה עקב סרטן שד עמד על 0.03% לעומת 0.01% מקרים בשנה, בהתאמה, כלומר, עליה של 1.3 מקרים לכל 10,000 נשים בשנה.

לאחר סקירת היתרונות והסיכונים, על הרופא המטפל לשתף פעולה עם המטופלת בניסוח תכנית הטיפול וסקירת הסיבות לבחירת משטר הטיפול. שיתוף הפעולה דורש מהרופא לאפשר למטופלת לשאול יותר שאלות במידה ונדרש הסבר נוסף ולבקש ממנה לדווח על היתרונות והחסרונות לאורך המעקב. על הרופא להימנע מיצירת הרושם של אכזבה כאשר החולה אינה מקפידה על ההמלצות.

מתן עלון מידע מוכן מראש, הכולל מידע אודות התסמינים והטיפולים האפשריים להקלה על תסמיני מנופאוזה ומנוסח בשפה פשוטה ונוחה, עשוי לסייע גם כן במקרים אלו.

פתרונות ברמת מערכת הבריאות

ראשית, חשוב שנושא הדיון בנוגע לניהול תסמיני גיל המעבר יזכה למודעות רבה יותר, בין אם מדובר בהגדלת תשומת הלב מצד כלי התקשורת, משרד הבריאות, הרופאים או אף הנשים עצמן. אין ספק כי העובדה שפעמים רבות הנושא מושתק, מובילה לכך שאין התייחסות מספקת הן מצד המטפלים והן מצד המטופלות.

שנית, העובדה שלא פורסמו קווים מנחים רלבנטיים לישראל מדגימה ומעצימה את חוסר הדגש הניתן לנושא זה, ששכיחותו רק הולכת וגדלה.

יש מקום להשקיע מאמצים בשיפור כישורי התקשורת של רופאים אל מול מטופלות, שכן פעמים רבים בסוגיות רגישות, דוגמת תסמיני גיל המעבר, פערים בתקשורת ותחושת אי-נוחות מול שאלות מסוימות עלולה להרתיע את הרופאים או את המטופלות ולהוביל לכך שהנושא לא עולה כלל במהלך השיחה בין הרופא והמטופלת או שנדון בקצרה בלבד. אין ספק כי ישנה חשיבות להגברת ההכשרה והידע של רופאים בכל נושא ניהול תסמיני גיל המעבר, שכן פערי הידע הללו מגבילים משמעותית את היכולת של רופאים להבין כיצד לנהל את המקרים הללו, אך אף מקשים כלל על קיום דיון בנושא וחשוב לשלב הכשרה בנושא במסגרת תכניות ההתמחות ברפואה.

השארת תגובה