המצב בישראל

אין נתונים רבים מישראל להערכת היקף מחלת דמנציה באוכלוסיה. אחד המחקרים משנת 2001 התמקד באוכלוסיית הקשישים הערבים בישראל ודיווח כי כ-20% מהם סבלו מדמנציה.על-פי הערכות אומדן, בשנת 2010 היו בישראל קרוב ל-150,000 קשישים הסובלים מירידה קוגניטיבית משמעותית ודמנציה, והצפי הוא כי לצד העליה במספר הקשישים באוכלוסיה, תחול עליה גם במספר החולים שתעמוד על 210,000 בשנת 2020, 290,000 בשנת 2030 וקרוב ל-350,000 בשנת 2035 (תרשים 1). יתרה מזאת, מבין הקשישים עם ירידה קוגניטיבית משמעותית או דמנציה, קרוב ל-90,000 סובלים מדמנציה בינונית או קשה.

יש לציין כי מחקר מישראל מצא כי רק ב-20% מכלל חולי הדמנציה אובחנו ע"י רופא. מומחים טענו כי מספר גורמים בישראל עשויים להקשות על אבחנה מוקדמת של דמנציה, כולל העדר שירותי אבחון מספקים מצד רופאים מומחים ומרפאות גריאטריה; הגבלת נגישות למרפאות זיכרון ע"י קופות החולים וכן העובדה כי חלק מהרופאים אינם מעניקים לאבחון חשיבות רבה מתוך אמונה כי ממילא אין אמצעים לסייע לחולים.  התוצאה הינה כי חלק לא קטן מהחולים מאובחנים בשלב מאוחר, אם בכלל, וחלקם אינם מקבלים טיפול שייתכן והיה מסייע בהאטת התקדמות המחלה או מקל על חייהם.

בשנת 2013 פורסמה התכנית הלאומית להתמודדות עם מחלת אלצהיימר ודמנציות אחרות, אשר שמה לה למטרה להתמודד עם הסוגיות המרכזיות המקשות על מתן המענה לצרכים של חולים אלו. תכנית זו נוסחה בעקבות ההבנה כי ההתמודדות עם מחלת הדמנציה הינה אחד האתגרים החשובים בימינו.

על-פי סקר ארצי בישראל משנת 2002, 84% מהחולים עם דמנציה התגוררו בקהילה, זאת בהשוואה לשיעורים שנעו סביב 60-70% מהחולים בבריטניה או בארצות הברית. ממחקר משנת 2014 בראשות ד"ר שלי שטרנברג עלה כי כשליש מחולי הדמנציה בקהילה סבלו מפצעי לחץ וכאבים על-בסיס יומי, מספר דומה של חולים סבל מתסמיני דיכאון באופן קבוע וכרבע מהם ניזונו באמצעות צינוריות האכלה.  בני משפחה רבים לא היו שבעים רצון מהטיפול הרפואי שניתן ליקיריהם שסבלו מדמנציה, בפרט הדבר היה אמור בכל הנוגע לקבלת מידע (רבים מבני המשפחה לא הבינו את מצבו של המטופל) ומניהול הטיפול (רוב רובם של בני המשפחה לא ידעו מיהו איש הצוות הרפואי האחראי על הטיפול בקרוב המשפחה). ממצאי המחקר תרמו ליישום יוזמת התכנית הלאומית לטיפול בחולי דמנציה של משרד הבריאות ולתכנית טיפול פליאטיבי לשיפור איכות הטיפול בחולים הנוטים למות.

2 תגובות
  1. יואב אשל

    מסכים עם הנאמר. נעשה מעט מאוד למען חולי דמנציה בישראל. הרבה קרובי משפחה שלי חולים במחלה כולל אבי ז"ל, בדרגות כאלה ואחרות. זוהי מחלה איומה שאומנם לא כואבת לחולה אבל מאוד כואבת ומשפיעה על חיי קרובי המשפחה והסובבים את החולה. מדובר גם בעומס על מערכת הבריאות שכן חולה דמנציה זקוק להשגחה 24 שבע וזה עולה כסף גם למדינה ולא רק למשפחה. אפשר וצריך לעשות הרבה יותר בתחום הזה החל מרופאי המשפחה דרך רופאים מומחים בתחום ועד משרד הבריאות והרווחה בהשקעת משאבים לא גדולה.

  2. דבורה

    חסרה כתובת אחת שבה ניתן יהיה לקבל את כל הייעוץ, ההכוונה, מידע על זכויות החולה.
    בפנייה לבטוח לאומי למתן היתר להעסקת מטפל, עושים בוחן הכנסה ואחרי חודש וחצי ממסירת המסמכים מגיעה תשובה לאקונית, לא זכאי מפאת הכנסה מעל הרף, פנה למשרד ההגירה.
    למה לא שולחים טפסים, למה לא עוזרים בפנייה. כעבור 5 חודשים עם כל הבירוקרטיה הגיע היתר.
    לנו, לצערי מאוחר מדי.
    הרגשנו כאילו זרקו את חולה הדמנציה לפח הזבל.

השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.